1989.
בטון ופלדה.

צביקה קנטור הוא אמן ישראלי-גרמני שעיקר יצירתו מתמקדת בפיסול ובמיצב.
הפסל אמביציה מציג דמות של לוליין המאזן על ראשו עמוד גבוה, כאשר גם בסיס הבטון שעליו מוצבת היצירה מעוצב בדמות לוליין. יצירתו של קנטור מתאפיינת בשפה פיסולית ייחודית המשלבת בין פנטזיה למציאות, מתוך מטרה לעורר חוויה רגשית אצל הצופה.

אודות האמן: קנטור נולד בתל אביב-יפו בשנת 1955. לאחר שירות צבאי בחיל הים, החל את דרכו האמנותית בסוף שנות ה-70 בלימודים ב"מדרשה לאמנות". בהמשך, הרחיב את הכשרתו המקצועית כשנסע ללמוד בפירנצה ובהמבורג – שם גם הכיר את רעייתו, הציירת אינגה פריס. כיום הוא חי, פועל ויוצר בשתי מדינות: גרמניה וישראל.

קנטור מזוהה עם תחביר אמנותי הנשען על הדמיון האנושי, ובא לידי ביטוי ביצירת חיבורים צורניים שנראים כמעט בלתי אפשריים. הוא מעיד על עצמו כאמן הנמצא בחיפוש מתמיד אחר צורות ביטוי מרתקות שמכוונות לעורר חוויה רגשית מסוימת. תפיסה זו ניכרת גם בשמות שהוא בוחר להעניק ליצירותיו, אשר מספקים לצופה רמזים ומפתח להבנת כוונותיו. יצירתו של קנטור מתאפיינת בגישה פוסט-מודרנית המשלבת הומור, פנטזיה וחיבורים אבסורדיים כדי לבחון מצבים אנושיים מורכבים. במקביל, מוטיב הלוליין בפסל זה מייצג מטאפורה מוכרת בתולדות האמנות למצבו של האמן עצמו, המתמודד עם חוסר יציבות ונדרש לשמור על וירטואוזיות ואיזון מתמיד מול סכנת נפילה.

מאפייני הפסל: היצירה, שבנויה ממוטיב כפול של לוליין (הדמות עצמה והבסיס שעליו היא עומדת), עברה שינוי חזותי לאורך השנים. בעוד שכיום הפסל צבוע כולו בירוק, במקור צבעיו היו שונים: דמות הלוליין הייתה צבועה בשחור, והחלק העליון של הפסל היה אפור.

דמות הלוליין (או האקרובט) היא ארכיטיפ מרכזי בתולדות האמנות המודרנית. החל מעבודותיו המוקדמות של פבלו פיקאסו (בתקופתו הוורודה) ועד לאמנות עכשווית, פרשנים מוסמכים רואים באקרובט סמל כפול: מצד אחד, הוא מסמל את האמן כדמות שוליים החיה על הקצה, מחוץ לגבולות החברה הבורגנית הממוסדת. מצד שני, הוא מטאפורה לאדם המודרני הנדרש לג'נגל ולשמור על שיווי משקל במציאות כאוטית.

בפסל הנדון, קנטור מעצים את הדרמה באמצעות הכפלת האלמנטים: הלוליין אינו רק מאזן עמוד גבוה ואבסורדי על ראשו, אלא גם עומד בעצמו על בסיס בטון המעוצב כאקרובט. ההכפלה הזו יוצרת תחושה של מבנה סיזיפי ורעוע שעומד לקרוס בכל רגע, אך נשאר קפוא בזמן. בנוסף, השינוי בצבעו של הפסל – מהמונוכרומטיות המקורית (שחור ואפור) המשדרת קדרות ורצינות תעשייתית, לצבע הירוק העכשווי – משנה את האופן שבו הוא נטמע בסביבה ומעניק לו חזות אורגנית יותר, גם אם המהות האבסורדית שלו נותרת בעינה.

נתרם ע"י משולם ריקליס, ניו-יורק.