שנה 2024

חומרים:
פליז מרוקע, ברזל מכופף, יציקת בטון ופסיפס

מיקום: פארק בגין, איתן לבני 19, תל אביב-יפו

הפסל מרכינים של סיגלית לנדאו, מהאמניות החשובות והפעילות בארץ ובעולם, מקבל את פני המבקרים בפארק בגין בדרום מזרח העיר. המיצב מדמה ומגדיל לממדים מונומנטליים צמחים הידועים בשמם "ירוקת החמור". הפירות הדשנים עשויים ריקועי מתכת ירקרקה אשר מתנשאים לגובה על גבעולי ברזל נטויים לקראת הפצת זרעיהם לכל עבר. הפסל ״נובט״ ממשטח בטון שעליו פסיפס שכמו השיר את עלעליו המשוננים. בטבע ירוקת החמור הינו צמח בר צנוע, קטן מידות, הצומח בשולי שדות ואזורים מוזנחים. הוא נחשב לצמח אלים, רעיל אך גם בעל סגולות מרפא במינונים נכונים. הוא ידוע גם בשמו "יריקת החמור", שכן כאשר פריו מבשיל הוא מתיז את זרעיו הדביקים למרחק רב. הצמח משתייך למשפחת הדלועיים, בן המשפחה הבוטנית של האבטיח, שהיה לדימוי איקוני המזוהה עם יצירתה של לנדאו. שני הדימויים קשורים לזיכרונות מילדותה בירושלים, במשחקי ילדות ובבילוי משפחתי בים המלח.

ראשיתו של רעיון הפסל המוצב כיום בפארק בגין הוא ברישום פסטל צבעוני רב יופי, שנעשה לפני שנים אחדות ואשר במהלך הזמן חזר והופיע בממדים ובהקשרים שונים בעבודתה. כך בשנת 2020 הווה הצמח חלק מתערוכה בה הוצגו לצד נבטי אבוקדו ולצד פסלי ברונזה של דררות, מין של ציפור פולשת. הפסל המוצג במרחב הציבורי מתקשר לרבות מעבודותיה של סיגלית, במהלך השנים, הנעות בין היפעמות מיפי הטבע והיקום, לבין הביקורת על הפרת האיזון והשתלטות האדם עליו תוך ניסיון להשבתו.

הצמח הזניח הזה מצא את מימושו המלא, עשוי חומרים קשיחים ועמידים, כפסל חוץ רב תפארת, בעל נוכחות מרשימה שמשתלב בצמחיית הפארק המטופח, מאיים לשלח את זרעיו, המשולים, לדברי האמנית, לערכים עליהם מושתת החברה הישראלית, לכל עבר, אך גם נאחז בקרקע ומחבר אותנו אל המקום.

העבודה על הפסל החלה לפני השבעה באוקטובר והמלחמה. כותרתו, ניתנה לו על ידי הא​מנית במהלך העבודה עליו. הרכנת הראש של פרחי המתכת מעל גבעוליהם הופכת אותם לאנושיים ובכך את הפסל למחווה של הזדהות והתייחדות – אנדרטת זיכרון.

​אוצרת: עדנה מושנזון

צלם: דור קדמי